פעם הלכתי לגלוש עם חבר.
אני פועלת מסודר:
מנסה לתפוס גל (לפעמים מצליחה 😊) מגיעה קרוב לחוף,
עולה חזרה אל קו המשברים.
חותרת החוצה מול הגלים, עד שעוברת אותם.
מתיישבת על הגלשן, נחה קצת ומתחילה מחדש.
וחוזר חלילה. בדיוק כמו שלימדו אותי.
הוא:
מנסה לתפוס גל, מגיע קרוב לחוף,
עולה חזרה אל קו המשברים.
אבל! בדרך לשם – אם מגיע גל טוב, הוא מיד מסתובב ומנסה לתפוס אותו!
בלי להסס ובלי לחכות.
בלי לעלות עד מעבר לקו המשברים.
כי הגיע גל טוב – לא חבל לפספס?
ואני מיד מרגישה איך הים משקף אותי לעצמי.
ומראה לי גלשן על גבי כחול:
את הכמיהה שלי ללכת בדרך בטוחה וידועה, בדרך מוגדרת.
את הפחד שלי מלקחת סיכונים, מלא לדעת איך זה יצא.
את ההססנות.
ואיך החבר באמצעות הים משקף לי שיש גם דרכים אחרות.
שמותר גם ללכת בדרכים אחרות.
שזה בכלל לא נורא אם טועים בדרך,
אם נופלים,
אם מפספסים...
והרי זה לא שאני בדרך המוגדרת והידועה שלי לא מפספסת...!
הרי שנינו נופלים מהגלשן באותה מידה.
רק שהוא העז יותר, התנסה יותר ובסופו של דבר כנראה למד יותר מאותו סשן.
ואני מתבוננת על השיקוף הזה של הים לעצמי קצת בהומור והרבה בסיפוק ובסקרנות.
וכבר לא באכזבה או בבושה.
כי זה מה שיש בי כרגע. זו אני ברגע הזה. מהססת, מחושבת, עצורה אולי.
ועכשיו שראיתי את זה כל כך ברור מול העיניים, אני יכולה לעבוד עם זה.
גם בים, אבל בעיקר בכל מקום אחר בחיים.
ועצם זה, נקודת המבט הבריאה והמצמיחה הזו ממלאת אותי שמחה.
כי אני יודעת שזה בדיוק מה שאני עושה.
עבורי ועבור אחרים.
מלמדת אותם על עצמם דרך הים, הגלים וההתנסויות שהם מייצרים.