אני סיימתי עם טיולי גלישה

אני סיימתי עם טיולי גלישה.

אמרתי את זה לא פעם השבוע.

פורטוגל...

כמה שלא הכנתי את עצמי -

אחרי דרום אפריקה ומרוקו אני כבר אכולת כאפות של האוקיינוס ושל תנאי ים שאין ולעולם לא תהיה בהם שליטה -

באמת שניסיתי ניסיתי ניסיתי שלא לבוא עם ציפיות

ובכל זאת

כנראה שכן ציפיתי.

לא מהאוקיינוס - מעצמי.

ואולי לא כל כך ציפיתי

כמו שממש ממש רציתי.

ולא לא לא הצלחתי להתגבר על התסכווווול

ובאמת שלא רציתי הרבה -

רק רציתי לצאת מהמים שבעה מגלים.

תחושה נדירה כל כך בשבילי.

יום אחד כזה.

Is that too much to ask???

כל האנרגיה שמושקעת בטיול כזה -

הזמן, הכסף, להשאיר בית עם ילדים מאחור, לארגן ולתטל"ס מראש את כל הלו"ז של שלושה ילדים -

ובסוף

בסוף

ברגע האמת

לבכות מתסכול

ושוב לרצות לשבור את הכלים (ואת הגלשנים).

אז אני סיימתי עם טיולי גלישה.

תסכול יש לי מספיק גם בארץ.

הייתי ממש רוצה לספר איך התגברתי על התסכול הזה.

איך חזרתי מבסוטה על עצמי ועל הטיול הזה למרות הכל.

איך נשארתי חיובית ונהניתי ממה שהיה,

אבל אני לא טובה בלחרטט.

והאמת שלי היא הדבר היחיד שיש לי להציע.

אז זו האמת.

כרגע.

ועכשיו בשידור ישיר אעבור להוקרת תודה ואציין את כל הדברים הטובים שהיו בשבוע הזה, כי האמת שהיו הרבה, וכי על מה אני בכלל מעזה לבכות כשהם עדיין שם מתחת לאדמה?

אז אני מודה על האפשרות לטוס בכלל לחופשה בימים כאלה,

על זה שתפסנו שבוע שימשי קייצי ומהמם,

על יומיים של גלים מושלמים (למרות שלא רצתי על מספיק מהם - הגלים מצידם סיפקו את הסחורה),

על גל אחד עננננק שתפסתי (העדים מספרים פעמים הגובה שלי),

על נטלי, דייב, יריב ומארק, שעשו המון כדי שתהיה לי חוויה טובה שם,

על ליבי שותפתי למסע, שעמדה בגבורה (סליחה ליבי!) מול חומת התסכולים שלי,

על מקומות יפהפיים שראיתי,

על האפשרות להיות במים שעות בלי להסתכל בשעון ובלי שום צורך לצאת ולעשות שום דבר אחר,

על חוויה הרבה יותר רגועה ובטוחה במים לעומת הטיולים הקודמים,

על חופשה של שבוע מהאמהות (God I needed that...)

ועל אהוב אחד שמאפשר לי את כל זה.

אז אני סיימתי עם טיולי גלישה.

עד הפעם הבאה...