פעם הייתי יוצאת לחתור עם הסאפ רק כשהיה ים שטוח לגמרי. ים בלי רוח, בלי גלים, צלול – צלול... בקיצור ים מושלם כזה. ים כזה שיש לא הרבה ימים בשנה 🤷♀️
ובאמת הייתי נהנית מאוד. בשביל חתירה בסאפ זה הים המושלם. קל להתקדם לכל הכיוונים, המים צלולים ומדהים להביט אל הים ולראות את הקרקעית גם בעומק של כמה מטרים טובים.
אבל כאמור – אין הרבה ימים כאלה בשנה. ובאיזשהו שלב הבנתי שזו גישה שלא מספיק מיטיבה איתי. גישה שאני מפסידה ממנה. כי אני פשוט מפסידה כל כך הרבה ים... כל כך הרבה אפשרויות נוספות להיות בים ולהנות ממנו.
והאמת שהתפנית הגיעה דווקא בעזרת מתאמנת שלי, שהתעקשה להגיע לאימוני חתירה דווקא בשעות הצהריים. (למי שלא מכיר/ה אספר שלרוב השעות הרגועות מרוח הן בבוקר, וכמה שיותר מוקדם. ובשעות הצהריים דווקא הרוח עולה ונהיה פחות נח לחתור.) קצת בלית ברירה נעניתי לבקשתה, וגיליתי שהשד לא כל כך נורא! ושאני לגמרי יכולה לחתור ואפילו להנות מהחתירה, גם כשהים לא מושלם כזה.
ואז שיניתי גישה – כל עוד אין בעיה בטיחותית אני יוצאת לים. עם עצמי או עם המתאמנות.ים שלי. ואני לגמרי מרוויחה!
גם אם זה לפעמים מאתגר, וגם אם זה לא תמיד נעים להיטלטל עם הגלים. אני עדיין בים וזוכה להנות מכל היתרונות שלו: מהאופק הפתוח, מהרוח על הפנים, מכל הכוחות שהוא מכניס בי.
וגם ולא פחות חשוב – אני משפרת את המיומנות שלי ומרחיבה את אזור הנוחות שלי על סאפ בים גלי. ומפעם לפעם אני מרגישה נח יותר בים שהוא באופן אובייקטיבי פחות נח 😊
הנה בתמונה למטה: מתאמנת שהעזה להיכנס לים גלי כבר באחד האימונים הראשונים שלה, וזכתה לראות את הזריחה היפה הזו. מה אתם אומרים? בסך הכל הרוויחה?
אין מה לחכות לתנאים המושלמים. הם לא יעשו אותנו טובים יותר.
ועל כך נאמר: "Calm seas never made a skilled Sailor"
Comentários