לפני כמה שנים יצרתי סט תחתיות קפה עם משפטי השראה ימיים, כמתנת פרידה למתאמנות ומתאמנים שסיימו תהליך אימון אישי איתי (אותו הסט, הסתבר לימים, היה הטיפה הראשונה של ים מוצרי ההשראה הימיים שיש היום פה באתר:)).
ובתוך ששת המשפטים ההם, היה אחד שכל הזמן גרם לי לתחושת אי נוחות. כי הרגשתי שאני לא "ראויה" לו.
"You can't discover a new land, without first losing sight of the shore"
זה משפט שמדבר בעיניי על אומץ. אבל לא אומץ יומיומי כזה, לא אומץ "קטן", אלא אומץ אמתי. אומץ של ענקים. אומץ של לחצות אוקיאנוסים. אומץ של שינויים גדולים, מהותיים.
אומץ של לשחרר את הישן והמוכר, בלי לדעת עדיין מה יהיה החדש.
לא הרגשתי שאני ראויה למשפט הזה, כי לא חשבתי שאי פעם נהגתי באומץ כזה. כי חשבתי על עצמי שלא העזתי אף פעם לבחור בבחירות כאלה, אמיצות.
ויום אחד, אחרי תקופת הדיכאון-אחרי-לידה שחוויתי אחרי הלידה של אורי שלי (ילדי השלישי), תליתי את התחתית הזו על המקרר. הדבקתי לה מגנט מאחור ותליתי דווקא את המשפט הזה על מקרר ביתי.
זו הייתה תקופה מאוד לא ברורה ומטלטלת בשבילי.
מצד אחד התאוששתי במידה מסוימת, כבר לא הייתי בדיכאון. ומצד שני, עדיין לא הרגשתי שחזרה אליי האמונה העצמית שלי ביכולות שלי ובמה שיש לי להביא אל העולם. ובטח שלא היו לי תשובות לאן אני הולכת מכאן.
הרגשתי שזו תקופה שבדיוק קוראת לי ללכת בעקבות המשפט הזה. ולהעז.
להעז לשחרר את המוכר והידוע בלי לדעת מה יגיע אחרי. ולהסכים.
להסכים לא לדעת מה יהיה מחר או בעוד חודשיים.
עצם הצעד הזה, לשים דווקא את המשפט הזה על המקרר, היה אמיץ בשבילי. זו הייתה בחירה ללכת בעקבות המשפט הזה, ולא להסתתר מפניו יותר. ולא לנוע באי נוחות ולהתבייש שכתבתי אותו, למרות שאני לא "ראויה" לו (בעיניי כמובן).
אבל הנה הדבר המדהים ביותר בסיפור הזה.
כמה ימים אחר כך, אולי בשעה של קפה, אולי בזמן ארוחת הערב; האיש שלי מסתכל על התחתית הזו שמודבקת לנו על המקרר, ואומר לי: "זה פשוט את, המשפט הזה".
ואני נעצרתי מעיסוקיי, והלב שלי התחיל לדפוק, ובגרון עלה לי מחנק.
ורק שאלתי: "באמת???"
"כן" הוא אמר, והתחיל למנות כל מיני בחירות ומעשים בחיי, שהוא ראה כאמיצים. אמיצים כמו המשפט הזה.
ואני זכיתי לכמה רגעים לשמוע ולהרגיש איך אחרים רואים אותי מהצד. איך האיש הכי חשוב בחיי רואה אותי מהצד. בלי השיפוטיות העצמית שלי, בלי ההקטנה שלי את כל ההישגים שלי.
וגם הבנתי משהו נוסף. הבנתי שכשאנחנו מבקשים מכל הלב להביא משהו לתוך חיינו, הרבה פעמים הוא כבר שם. אנחנו כבר משדרים את הדבר הזה לעולם, וככה אנשים רואים אותנו. אני ביקשתי לי אומץ גדול, ואחרים כבר ראו בי אמיצה.
אז מה הייתה אותה ארץ חדשה שגיליתי? היא מתגלה לי צעד - צעד, יום - יום.
בתקופה ההיא, למשל, העזתי לקפוץ למים ולהתנסות לראשונה בגלישת גלים. סיפור התאהבות ואהבה מטורף שנשאר איתי עד היום - ולנצח. האמת שגלישת גלים עוזרת לי מאוד בלשמר את ההסכמה לא לדעת, להיות ברגע ופחות לדאוג מהעתיד. כבר סיפרתי על משמעות הגלישה עבורי בפוסט קודם.
ואני חושבת שאולי זו בעצם הארץ החדשה! האימוץ של המשפט הזה לחיקי; הבחירה לחיות יום יום בתודעה הזו, של האומץ לשחרר את הישן בלי לדעת מה ילד יום ולאן אפליג מחר. ולהיות בסדר עם זה.
