שואלים אותי הרבה איך זה שהתחלתי לגלוש גלים רק עכשיו?
כשמה שהם מתכוונים לשאול זה: איך את, שכל הזמן מדברת על הים, שכל כך מחוברת לים, שגדלת על חוף הים, וכל הזמן רק ים ים ים; איך לא גלשת עד גיל 38??
ובאמת, היו לי אינספור הזדמנויות להתנסות בזה, החל מהילדות ועד עצם היום הזה. אז איך קרה שחיכיתי עד הלום?
אז אני יכולה לספר הרבה סיפורים סביב זה. שפחדתי מהגלים, שזה לא עניין אותי כל כך, שבאיזשהו גיל זה נראה לי קשה עד בלתי אפשרי, שפחדתי לא להצליח ועוד הרבה סיפורים וסיבות. והאמת - הכל נכון. אבל...
כשאני חושבת אחורה, עד לגיל הנעורים, אז בני גילי התחילו לגלוש (בימים ההם לא היו גולשות במים, לפחות לא בסביבתי), הסיבה האמתית והעיקרית הייתה ונשארה לאורך השנים אותה הסיבה.
והסיבה האמתית היא באמת פחד; אבל לא פחד מהגלים וגם לא פחד מכישלון (שניהם פחדים אמתיים וקיימים, אך הם לא היו המכשול), אלא הפחד מפדיחה. פחד מלהיכשל - ושכולם יראו.
ולאורך השנים, הכתר הזה ששמתי (וגם שמו אחרים) על ראשי; של אשת ים כזו; רק הגדיל עוד יותר את החשש הזה.
זהו.
במילה אחת – פדיחה.
לא רציתי לנסות ולא להצליח - ושכולם יראו שלא הצלחתי.
אז איך יצאתי מהפלונטר הזה ובכל זאת התחלתי לגלוש?
הסרתי אחר כבוד את הכתר, והלכתי ללמוד גלישה בקבוצה חדשה שנפתחה.
זה נתן לי שני דברים:
קודם כל ברגע שהייתה לזה כותרת כזו, של קבוצת מתחילים ומתחילות, יכולתי לשחרר את הפדיחה. כי הרי אם אני בקבוצה של מתחילים, אז ברור שגם אפול בדרך ולא אצליח. זה לגיטימי! וכשהרגשתי לגיטימציה ליפול ולא להצליח, בלי להתפדח, גם העזתי לנסות.
הדבר השני הוא שלא הרגשתי לבד עם הפדיחה. כולם נפלו וכולם לא כל הזמן הצליחו. לא הייתי לבד!
בואו נקפוץ מכאן רגע לחיים, אלה היומיומיים שלנו...
כמה דברים אתם נמנעים לעשות מהפחד להתפדח?
כמה פוסטים לא כתבתם (לי היו מלא כאלה)?
כמה פעמים לא ביקשתם עזרה?
כמה פעמים לא רקדתם או שרתם מכל הלב?
כמה שינויים שרציתם לעשות לא עשיתם?
כמה רגשות לא חשפתם?
ובואו נבדוק רגע –
אולי פשוט צריך לשנות את ההגדרה ואת המסגרת בכדי להוציא את הדברים האלה לפועל? אולי צריך להצטרף למסגרת של קבוצת שווים כדי להתחיל לנוע. אולי צריך להגדיר את עצמכם לעצמכם כמתחילים במשהו, כדי להרגיש לגיטימציה להיכשל, בלי להתפדח?
ותחשבו על זה 😉
בתמונה: נפילה שהיא לא פדיחה, כי אני רק מתחילה 😊
