אולי זה יפתיע אותך לקרוא את זה, אבל האהבה המטורפת שלי לים היא דווקא לא אהבה ממבט ראשון. ואפילו לא ממבט שני...
היא אהבה שהבשילה על אש קטנה. שנוצרה יום אחרי יום, גל אחרי גל. עד שיום אחד הבנתי שאני לא יכולה בלעדיו. בלי הים. ושאני לא יכולה בלעדיה, בלי האהבה הזו. זו אהבה מתפתחת, חיה ונושמת. שאני מגלה בה צדדים חדשים ומרגשים עם השנים. זו אהבה שאני ממשיכה לבחור בה, בחירה מודעת, כל יום.
אז איך הכל התחיל? טוב ששאלת!
נולדתי בקיבוץ החותרים שבחוף הכרמל, על שפת הים התיכון. למשפחה שלא חובבת ים באופן מיוחד, ובטח שלא שייט. כבר מגיל צעיר אמא הפסיקה לבוא איתנו לים, והלכתי אליו בעיקר עם אבא שלי.
בקיבוץ שלנו הייתה ימייה, שם למדו לחתור ולהפליג על סירות מפרש החל מכיתה ז'. אני זוכרת את אחותי, שגדולה ממני בשש שנים, חוזרת בימי החורף ספוגה מים, קפואה ועצבנית... בזמנו זו הייתה פעילות חובה בקיבוץ, והיא ממש ממש לא אהבה את זה. מיד אחרי הכיתה שלה פעילות הימייה הופסקה לכמה שנים.
למזלי הרב (כל כך) כמה חבר'ה צעירים בקיבוץ החליטו בתום השירות הצבאי שלהם להחיות את הימייה מחדש ובחרו דווקא בכיתה שלנו כדי לעשות זאת. ואלה החוויות הימיות הראשונות שלי. חותרת במשוטי עץ כבדים בסנונית ובלוויתנית, מרימה ומורידה תרנים, מותחת מפרשים, זורקת עוגן, נרטבת מלא, ושואבת מים בסוף הפעילות עם דליים וספוגים מתחתית הסירה (כמובן החלק השנוא על כולנו).
וגם מפליגה לאורך חופי הארץ, מנהריה ועד יפו. ישנה על רציפים, מתקלחת בצינור מים קרים ומנסה להכין קפה על גזייה בירכתיים של סירה מתנדנדת. אומרת הרבה פעמים "אני לא יכולה" ומגלה רגע אחרי שדווקא כן, אני ממש יכולה.
למדתי המון מהחוויות האלה, את הרוב הבנתי רק בדיעבד... אבל האמת – שממש לא הייתי מאוהבת אז. לא בים ולא בשייט. כלומר נהניתי מאוד (רוב הזמן), אבל זה לא היה ה-דבר בשבילי. זה היה עוד משהו שעשיתי. עוד חוג. האמת שהרבה פעמים הגעתי לפעילויות רק בגלל המסגרת והמחויבות החברתית. "כי הכיתה הלכה".
אני ממש זוכרת נסיעות חזרה מבית הספר ממעגן מיכאל בימי שישי בצהריים, מביטה מחלון האוטובוס אל הים ומקווה לראות קצף של גלים, שיסמן שהים גבוה מדי ולא נצטרך לצאת לים באותו היום. בייחוד בימי החורף כמובן. אז בשנות ה-90 בקיבוץ, לא היה לנו שום ביגוד מיוחד שמותאם לים בימי החורף. והיה לנו קר. מאווווד. אבל תמיד בסוף התייצבתי. כי כולם הלכו...
הגעתי לכיתה י"א וי"ב; ימי הבג"צ של אליס מילר שהוביל לפתיחת קורס טייס לנשים. בעקבותיו גם עתרה הילה שחר לחיל הים והובילה לפתיחת קורס חובלים לנשים. אני השתעשעתי ברעיון להתנדב לקורס, אבל מיד פסלתי אותו. מה פתאום 5 שנים צבא?...
ואז הגיס שלי, ששירת בחיל הים בדבורים, סיפר לי שיש תפקיד כזה. מדריכת ימאות בקורס חובלים. כמה טלפונים ובקשות לביתן חיל הים, ומצאתי את עצמי בקורס קדם צבאי של ימאיות גוררת. עם בקשה ספציפית להגיע להדרכה בימ"פ (השלב הראשון של קורס חובלים).
בתפקיד הזה שרתו 3 נשים בכל צה"ל. ולא תמיד נפתח תקן... מה הסיכוי?? ובכן לזה אני קוראת גורל, או קארמה, או יקום שהולך איתי כשהבקשות שלי מדויקות. כי שם, שם זה קרה. שם התאהבתי בים. ואם לא הייתי מגיעה לתפקיד הזה אין לי אפילו שמץ של כיוון איך החיים שלי היו נראים היום. עד כדי כך.
אז שם זה קרה. בפאתי עכו, בבסיס קטנטן ומשפחתי. של 12 אנשי סגל, 60 צוערים ו-8 אוהלים.
שם יצאתי לים יום-יום. לשעות ארוכות. בקיץ ובחורף, ביום ובלילה. ולאט לאט, בהדרגה ובצעדים קטנים, התחלתי להרגיש בבית. בתוך הים. התחלתי להרגיש שהים הוא ממש חלק ממני. שאני לא יכולה בלעדיו. ובעיקר לא רוצה.
גיליתי לאט לאט שאני בעצם מבינה אותו, את הים. שאני מרגישה מתי הוא קורא לי להנות ולהשתובב איתו, ומתי הוא אומר לי להתרחק ולהיזהר. גיליתי שהוא נותן לי שקט וכח. מלא מלא כח. גיליתי שהוא בעצם מחבר אותי למקור הכח שלי. גיליתי שכשאני בים אני מחוברת לכוחות שלי והם פשוט יוצאים החוצה. גיליתי שכשאני בים אני יותר אוהבת את עצמי...
וגיליתי גם שהוא מבין אותי. ונותן לי להיות אני. מאפשר לי. אפשור... זו אחת התכונות החזקות שלי, וזו תכונה כל כך ימית בעיניי.
גם ההחלטה לצאת לקורס חובלים בעצמי, כשאני כבר עם רגל אחת בבקו"ם, קשורה לרצון להישאר קרובה לים. (בפוסט אחר אולי אספר בהרחבה על הבחירה הזו).
בזמנו לא ידעתי בכלל מה זו יאכטה, ומה לעזאזל עושים עם הים באזרחות?? אני זוכרת באחד הימים האחרונים שלי בחופשת השחרור (הראשונה), בעודי מחכה לתשובה האם מאשרים לי לצאת לקורס, יושבת מול הים ומרגישה ממש ממש עצובה. מהמחשבה שאולי בקרוב לא יהיה אכפת לי יותר מה התחזית, האם הים יהיה גבוה, מה תהיה עוצמת הרוח והאם אפשר לצאת לים...
לשמחתי ממש ברגע האחרון אושר לי לצאת לקורס, ונשארתי קרובה אל הים לעוד 5 שנים נוספות. השירות בספינת טילים הוא הרבה יותר "רחוק" מהמים, לעומת סירת מפרש קטנה. וגם לא כל יום נמצאים בים. מתעסקים הרבה גם באחזקת הספינה ובאימון הצוות בחוף. אבל אני עדיין הייתי מאושרת עם כל יציאה לים. זכורה לי אמירה של אחד החיילים שלי, בתחילת אחת מהפלגות האימון, כשיצאנו מעבר לשובר הגלים אל מפרץ חיפה: "זה מדהים איך המצב רוח שלך משתנה כשיוצאים לים". עד היום זה ככה 😊
טעות גסה בניווט הסיטה את מסלול חיי הרחק מהים למשך כמה שנים.
אבל אני מרגישה שגם עכשיו אני סוטה קצת ממהות הפוסט. אז את המשך הסיפור אדחה לפוסט אחר.
כי מה שרציתי לדבר עליו היום הוא על אהבה שהבשילה לאט... על אהבה שנוצרה לא מהתאהבות, אלא מהתנסות. התנסות יומיומית וחזרתית. אהבה שנבנתה שלב שלב, והעמיקה עוד ועוד.
וזה גורם לי לחשוב על אהבות אחרות שאנחנו חווים בחיים, גם בין אנשים. גדלנו דרך הספרים והסרטים על סוג מסוים של אהבה. או יותר נכון של התאהבות. אבל יש גם אהבה אחרת, גם בין אנשים. אהבה שנבנית ומתעמקת, מבחירה יומיומית, מבדיקה והתנסות. מכניסה איטית אל מחזור הדם, אל העורקים והנימים. עד שפתאום אי אפשר בלעדיה. היא חלק ממני. ואני בוחרת בה יום יום מחדש.
זה סיפור האהבה שלי עם הים. בוחרת בו יום יום מחדש. הוא חלק בלתי נפרד ממני. לא תמיד זה היה כך, זו אהבה שנבנתה וגדלה וגדלה וגדלה... וממשיכה לגדול כל רגע וכל שעה.
גם לך יש אהבה כזו?